Fandom

מודל להקמת בית חינוך עתידני

הסנטימנט הפדגוגי

103דפים באתר זה
Add New Page
שיחה15 Share

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

סנטימנט (חזון) פדגוגי הוא במילים יותר פשוטות בית הספר האידיאלי אותו הייתם רוצים להקים. מה חשוב לכם?

סנטימנט פדגוגי קבוצתיעריכה

בדף זה ננסה לבנות את הסנטימנט הפדגוגי הקבוצתי.

הסנטימנט האישי של חברי הקבוצהעריכה

אריאל - הסנטימנט הפדגוגי שלי:עריכה

עיקר העניין שלי במחשבה על בית חינוך עתידי הגיע תוך כדי לימוד בסדנת החינוך של אמנון ובייחוד לאחר קריאת מאמרו על הארגון מחדש של הידע המוסדי והקמת בית חינוך המושתת על הדיסציפלינה הפדגוגית. אמנון ויורם הרפז שותפים לאותו חזון שהוא הדבר שמעורר בי השראה. חשיבה מחדש, באופן רדיקאלי, על האופן בו הייתי רוצה לראות את ביה"ס משמש כבית לימוד משמעותי. קהילת חשיבה ובית לימוד הם מושגים שמניחים שיש לערוך שינוי מהותי באופן שבו נראה ומתנהל בית ספר, אבל הם מניחים שיש חומר שצריך לעסוק בו וללמוד אותו באופן אחר. דהיינו, התשתית לא יכולה להיות זו של הגיון אינדיבידואליסטי ולכן המודל של בית הספר הדמוקרטי הוא חשוב, מעורר השראה, אבל אינו משיג את היעדים שאני הייתי מציב לעצמי. אני מנסה לחשוב - מה הופך מוסד לימודי לבית ספר טוב? בית ספר טוב הוא אחד שדורש, מאתגר, מפתח ומעניק מיומנויות חשיבה ברמה גבוהה. לדעת לשאול את השאלות הנכונות ולדעת איך אפשר לענות עליהן. בית ספר טוב הוא אחד שמשמש מודל לכלל המערכת ולא מייצר אופוזיציה ביקורתית למערכת הרגילה. כלומר, אין לי עניין בהקמת בית ספר מיוחד, פרטי ואקסקלוסיבי אלא תוכנית רב-שלבית של חשיבה מחדש על כל מערכת החינוך הקיימת מתוך אחריות חברתית ולא מתוך איזו פנטזיה אישית להקים בית ספר. בנושא זה, אני לא חושב שפנטזיה או רצון בלבד יכולים להניע קבוצה לשינוי של ממש. לא כל אחד שחולם ראוי להגשים. אנו נהיה ראויים להגשים אך ורק אם נציע חלופה משמעותית ורצינית, עקבית ואידיאולוגית לבית הספר של ימינו. שאלות כמו: כמה לימודי יהדות נלמד או האם מתמטיקה ראויה להילמד - הם בעיני בזבוז זמן נכון להיום. הן שאלות שכל בית ספר מתמודד איתן ולא בהן נמצא את הייחוד והמשמעות של הפרויקט שלנו. רק כאשר נתאחד סביב עמוד שדרה רעיוני ותיאורטי נוכל לפנות לשאלות הללו. חשוב לי לומר, שאינני מפחית מערכן של שאלות אלו אני פשוט חושב שבקו ההתחלה, בו אנו נמצאים, השאלות הן אחרות. אני חושב שהשאלה של הסנטימנט הפדגוגי היא קריטית, כי ייתכן מאוד שנגלה שלקבוצה שלנו אין הגיון חינוכי או סנטימנט פדגוגי דומיננטי ואז או שנהפוך לקבוצה אקלקטית של רעיונות (שכמו שלמדנו, בדרך כלל סותרים או מבטלים זה את זה) או שנצטרך להכריע לאיזה כיוון אנחנו רוצים למשוך. בעיני, הרעיונות של אמנון ויורם מספקים תשתית רעיונית רצינית לפרויקט שעדיין לא קרם עור וגידים והמשימה הרצינית ביותר היא להפוך את המאמרים התיאורטיים שלהם לבית ספר בחומר.

יוקי - הסנטימנט הפדגוגי שלי:עריכה

בנסותי לנסח את הסנטימנט הפדגוגי שלי אני יוצא מנקודת הנחה בדבר רב-גוניותו של האדם כייצור חושב, מרגיש, מתקשר, מאמין, יוצר ועוד. מן הבחינה הזו חינוך טוב הוא חינוך שמצליח לפתח יכולות מסוגים שונים ושבאמצעותם יכול הבוגר להתייחס לעולם, גם זה הפנימי וגם זה החיצוני, ובדרכים שונות. בהקשר זה ראויה לציון במיוחד החשיבות של פיתוח יכולתו של האדם לנתח את המציאות באופן מורכב ומושכל שאינו שעון על דחפים או על דעות קדומות. כן ברצוני לציין את החשיבות שאני רואה בטיפוח סקרנותו של הלומד ותאוותו לחיים וללימוד. עם זאת, לדעתי חינוך טוב הוא חינוך שאינו מצטמצם רק לפיתוח הטבעי של יכולותיו האינדיבידואליות של הילד, אלא אף חושף אותו לתרבות האנושית ולחברה בה הוא חי. בהקשר הזה אני בהחלט מאמין שיש מקום להעמיד אף את התוכן כמוקד מרכזי בחינוך. בעולמנו המודרני האדם מוצף בכמויות אדירות של תכנים, לצערי רבים מהם תכנים רדודים, הפונים לצדדים הפחות משובחים של האדם, וחלקם אף מסוכנים. בוגר מערכת החינוך ראוי שיהיה בעל יכולת התייחסות ביקורתית כלפי תכנים, ועל כן חשוב שיתמודד בתקופת חינוכו עם תכנים מרכזיים של התרבות האנושית. כן ראוי שבוגר מערכת החינוך יחוש איכפתיות כלפי סביבתו החברתית. איני מאמין ש"למידה היא הכל" ושכל תפקידו של איש החינוך הוא להסיר מחסומים מן הילד. אני סבור שחינוך טוב הוא חינוך שגם מכוון ומאתגר את הילד. אם להתייחס לשלוש הגישות החינוכיות על פי ניתוחו של צבי לם – גישת הסוציאליזציה, גישת האקולטורציה וגישת האינדיבידואציה – אני חש קרוב במיוחד לגישת האקולטורציה. עם זאת, דומני שניתן לשלב אל תוכה אלמנטים מגישות אחרות. דומני שרק גישה זו יכולה להציע מענה לתופעות חמורות בנות הזמן כגון: "העידן החדש" על רדידותו, פוסט-מודרניזם על הרסנותו ותרבות הפרסום והשיווק האגרסיביים המקדשת את החיצוניות.

אילן גרוסמן - הסנטימנט הפדגוגי שלי:עריכה

אני מתייחס לתהליך הלמידה כתהליך כוללני, כלומר "למידה היא משהו שנעשה כל החיים ובכל מקום ובכל זמן". למידה בכיתה היא צורה של למידה, למידה בקהילת חשיבה היא סוג של למידה אבל גם משחק כדורגל ,טיול בטבע והפגנה הינן למידה, ולמידה משמעותית.

אני רואה חשיבות רבה בלימוד מהנה ומאתגר, ולא בכפייה. כל לימוד מערב סוג של כפייה, אבל בית החינוך צריך לצמצם זאת ולעורר סקרנות, הן של התלמידים והן של צוות ההוראה.

בית הספר צריך לעודד גם לימוד עצמי, פנימי ורגשי, כלימוד לא פחות חשוב מלימוד של ידע "יבש", כדרך להתמודד עם בעיית ה"דיכאון" וחוסר המשמעות שפשטה בחברה המערבית.

המודל האידיאלי בעיני, שיכול להוות אף תחליף למערכת הציבורית הוא:

1.מודל חושב ומפיק לקחים: חינוך שאינו קובע דרכים "סגורות" כיצד צריכה להתבצע הלמידה, ולכן אין בית ספר אחד דומה למשנהו. הרעיון הוא שהצוות ביחד קובע דרך ראשונית שנראית להם נכונה בהתאם לחשיבתם ובהתאם לסביבה התרבותית בה מוקם בית הספר, כשבמרכז נמצאת דמותו של הילד ולא הידע. שיטות הלימוד משתנות ללא הרף בהתאם למסקנות מן הלימודים.

2.מתן ולימוד בחירה ואחריות לתלמידים: במאה ה-21 אני רואה בשני הדברים הללו, עמודי תווך ביכולת של יחיד למצוא משמעות ולעמוד בלחצים שמהפכת המידע והשפע מציבים בפניו.

3.למידה משמעותית: אני רואה במציאת דרך למידה משמעותית בנושאים שאותם יבחר התלמיד חשיבות גדולה. בכך לדעתי מפספסים קצת בתי הספר הדמוקרטיים, כי אם הבחירה של התלמיד יש לו גם אחריות להגיע לתוצאות.

4.אני רואה חשיבות גדולה בצוות מורים מגובש, ואווירה פתוחה ומקבלת שתיתן דוגמא גם בבית הספר לתלמידים.

5.חשובה לי מאוד בבית הספר יכולת הגמישות בהתאם למסקנות הצוות והתלמידים מן הלמידה.

6.לעניין הידע: לפי דעתי במאה ה-21, בה הידע עצום ומתפתח, ואף ישנם קישורים רבים בין ידע אחד למשנהו, חשוב מאוד ללמד כיצד רוכשים ידע וכיצד מתמודדים עצמאית עם ידע חדש.

7.חשוב לפתוח את התלמידים לתחומים רבים, וזאת על ידי מתן קורסים שונים ומגוונים.

8.עבודת צוות: אני רואה חשיבות רבה בלימוד החשיבות וכן דרך של עבודת צוות, גם של המורים וגם של התלמידים.

9.אני רואה חשיבות בחינוך לאהבת הארץ ואהבת האדם, העצמי והאחר, וכן לימוד ראייה ביקורתית כדי ללמוד לסנן את המידע הרב שזורם.

בהתייחס למאמרו של לם, אפשר לראות בבירור שאני נוטה לכיוון האידיבידואציה, אולם אני רואה חשיבות גם באקולטוריזציה כתכנים שיוצעו לתלמידים וכן הסוציאליזציה, על ידי הדגשת החשיבות של עבודת הצוות כפיתוח אישי.

--Grosite 12:12, 5 מרץ 2007 (UTC)

נועה שטירן - הסנטימנט הפדגוגי שלי: עריכה

בתחילה ארצה להתנצל על שגיאות הכתיב שלי שבוודאי ילוו אותי גם בהמשך... מפתיע אותי כל פעם מחדש הדרך בה מצליח אדם לבטא במילים או לתחום בסוג של מסגרת, את מחשבותיו. באופן אישי יש לי נטיה לחבר הכל לרגש, לבטא הכל ברגש, והייתי אפילו אומרת שזה קו מנחה בחיי. אך עם הזמן אני מבינה שיש צורך לבטא את הרגש בצורה ברורה יותר בכדי שאפשר יהיה לממש את מה שעומד מאחוריו. קריאת מאמרים, כמו זה האחרון שקראתי - צבי לם, "אידיאולוגיות ומחשבות החינוך (סוציאליזציה, אקולטורציה ואינדיוידואציה) - עזרה לי למקם מחשבות "מעופפות" שלא הצלחתי למקם עד אז. מושג כמו "שלוש אידיאולוגיות-העל של החינוך" ממקם אופני חשיבה במסלולם. בעצם מה שאני מנסה לומר זה שעצם ההגדרה מקלה על המחשבה. בניסיוני לחשוב על "בית החינוך" האוטופי שלי, הדבר הראשון שבא לי לומר זה שהכי חשוב לי שלילדים יהיה כייף לבוא ללמוד, למורים יהיה כייף ללמד ושההורים יהנו כ"כ מהשילוב עד כדי שירצו להיות שותפים פעילים במתרחש בבית הספר. שבסופו של יום חווית ביה"ס תיהיה מרגשת ומלאת הרפתקאות. ואז שוב אני שמה לב שאני מציגה את הפן הריגשי שבמודל שלי וקצת פחות את המעשי. אם כך אנסה למקד את עצמי ל"אידיאולוגיות העל": האדם אותו ארצה לפגוש מחוץ לכותלי ביה"ס הוא אדם בעל ערך עצמי, המחובר לרגשותיו, סקרן ומטיל ספק ב"פרות קדושות". אדם שערך החברה הסובבת אותו נטוע בו, שרצונו להיות חלק פעיל בקהילתו האישית, במעגל החברתי הסובב אותו ובחברה כולה, ועזרה לזולת הוא ערך חשוב בחייו. אדם שמתעניין במגוון נושאים: חברתיים, תרבותיים, אקטואליים, היסטוריים. אדם שאוהב את הטבע, לטייל, לחוות... "בית החינוך" עליו אני חולמת הוא בית בו ניתן לילד מגוון רחב של אפשרויות שיאפשרו לו להתפתח דרך שלוש אידיאולוגיות-העל. ביה"ס צריך להיות מקום שהילד לומד מתוך רצון פנימי לדעת, וזאת בעידוד הסובבים אותו, הן הבוגרים והן הצעירים. דמוקרטי, פתוח, קהילות חושבות, דני לסרי, עם/בלי חוקים, חובות למידה... כל אלה הם דרכים לביצוע, כאשר לפי הערכתי האישית אין דרך אחת מוצלחת שאותה הייתי בוחרת לבנית המודל שלי. המודל אליו אני שואפת הוא שילוב של דברים שביחד יניבו את הטוב ביותר למען התפתחות הילד. באחת הפגישות מישהו אמר (סליחה שאני לא זוכרת מי) שאנחנו לא צריכים להמציא את הגלגל רק לשפר אותו. כמובן שבאותה נשימה אני מוסיפה, שאין הדמות ו/או הדרך הזו חקוקות בסלע ושסביר להניח שבהמשך העבודה שלנו על "בית החינוך" יצוצו וינשרו להם צורות, דרכים ורצונות.

נועה שטירן 08:54, 8 מרץ 2007 (UTC)


שני - הסנטימנט הפדגוגי שלי:עריכה

אני אפתח בלומר שהנטייה הטבעית שלי קרובה יותר לאקולטורציה אבל כמו רבים מכילה גם נגיעות של הגיון האינידואציה ומעט הבנה לצורך מסוים מאוד בסוציאליזציה. ביחס לצורך להכין לחיים אני רואה את בית החינוך מגדל תלמדים שלאו דווקא מתאימים את עצמם לחיים אלא מגדל תלמידים ששואפים להתאים את המציאות לעולם הערכי אליו הם שואפים, הם בוחנים את החיים בעיניים ביקורתיות ושואפים להשפיע עליהם (גם ברמה האישית-האינדיבידואלית וגם ברמה החברתית).

לבית החינוך חייבות להיות מטרות וחייבת להיות לו אמירה ערכית על החיים. לטעמי כל התחמקות מעיסוק במסרים הערכיים של בית החינוך (בעיקר בכדי להימנע ממחלוקת) תיצור בית חינוך עקר מתוכן ובנוסף תייצר מנגנון שלא יודע לבצע בחירות מושכלות ושמייצר מסרים סותרים באופן מהותי. ברור שאותן אמירות ערכיות צריכות להיות, מצד אחד, מספיק רחבות כך שבית החינוך יוכל להכיל בתוכו מורים בעלי דעות שונות ומסרים מגוונים. אך מצד שני עליהן להיות מוגדרות וברורות כך שבית החינוך יוכל להכווין את פעולותיו על פיהן.

מהנקודה הזו אני מתחבר לדברים של אריאל. המודל שלנו חייב להיות "פזיר". אם אנו באמת מעוניינים להשפיע באופן רחב על מערכת החינוך עלינו לבנות מודל שיוכל להיות מועמד למודל חלופי עבור מערכת החינוך. בתי ספר ייחודיים נותנים בדרך כלל מענה מקומי לאוכלוסיות מסוימות ואני לפחות מעדיף לחפש מענה מקיף יותר. מסיבה זו אני מאמין שאנו חייבים להשקיע מחשבה רבה בתהליך התכנון, עלינו למצוא נוסחת קסם, כמעט בלתי אפשרית, לביה"ס שיודע להכיל בתוכו דעות שונות ומסרים סותרים ועדיין לקיים קו ערכי אחיד ומשותף. (ראה - מדינת ישראל)

אני מעריך את הגישה (שבאה לידי ביטוי בדמוקרטי) שניתן ללמוד מהכל, ושכל התנסות היא סוג של למידה, אבל נראה לי שלא ניתן להסתמך רק על למידה כזו. זו למידה איטית מידי ומקרית מידי ולא בטוח שלשם למידה כזו יש בכלל צורך בבית ספר. אני רואה את בית החינוך כמקום מתוחכם ומחושב שיוצר סביבה לימודית ומשפיע על הסביבה באופן שמצד אחד יוצר מינימום פגיעה בחוויה האותנטית של התלמיד ומצד שני מקדם מטרות מחושבות ומתוכננות של בית החינוך. באופן כזה, בית החינוך יכול ליצור התפתחות, התקדמות והמשכיות בתחומים שונים (מה שהיה חסר לטעמי בבית הספר הדמוקרטי בחדרה).

אקולטורציה לטעמי אינה הקנייה של "תכני חובה" תרבותיים לתלמידים בכדי שיוכלו לדקלם אותם בשיחות בבית קפה. הוראה שנועדה להקנות תכנים כאלו דומה יותר בעיני להוראת העיצוב המסורתית. מה ההבדל בין שינון עשר הסיבות לעלייה הראשונה לבין לימוד שירים של ביאליק בעל פה? הוראה כזו, בעיני, גם היא סוג של סוציאליזציה. בית החינוך, לטעמי, צריך לפתוח בפני הלומד פתח לתכנים אשר יוכלו לשמש בידיו כלים (ולא רק במובן הפיזי) לקבל הכרעות במהלך חייו. וכך, משום שאנו חיים במדינה מסוימת שמכילה בתוכה תרבויות מסוימות, בעיות חברתיות מסוימות וכד', ברור שביה"ס יפתח בפני הלומד מסכת של תכנים שתהיה רלוונטית למציאות בה הוא חי. (ולכן לדעתי אין טעם להגדיר שבית החינוך הוא יהודי או דמוקרטי או ערבי ישראלי. ביה"ס חייב להיות באופן טבעי כל אחד מאלה משום שזוהי המציאות שבה אנו חיים, וכל הגדרה שנגדיר רק תצמצם את בית החינוך ותמנע את האפשרות שנצליח ליצור מודל חלופי "פזיר").


מכל הסיבות הנ"ל חשוב לי לומר שלדעתי, בכדי שנצליח אנו חייבים להגיע לאיזון חכם בין פרקטיקה להעמקה. עלינו להיזהר מלהפוך את עצמנו לשמיכת טלאים של רעיונות חינוכיים נחמדים וטובים שאולי הולכים כל אחד בנפרד אבל לא בטוח שהם יצליחו לחיות ביחד. אני באמת מאמין שעלינו, מבלי להימרח, לקבוע ולברר לעצמנו את המהות של בית החינוך. לטעמי שאר הדברים יהיו פשוטים יותר (או מורכבים פחות) לאחר מכן. באותה נשימה, מתוך נאמנות לחשיבות של קולות שונים ומנוגדים בקבוצה, אני חושב שעלינו לשאוף לפרקטיות ולמימוש פיזי של הרעיונות שנפתח על כל מה שמשתמע מכך.

לסיום, כן כן , גם אני רוצה שיהיה כיף ונחמד ושנוכל אנו והתלמידים לחייך כל בוקר.

רויטל שחף - הסנטימנט הפדגוגי שלי: עריכה

אני בעיקר נוטה לכיוון האינדיבידואציה. ומאוד מתחברת לדברים של אילן. אני רואה בית חינוך שבמרכז נמצאת דמותו של הילד ולא הידע. ויש מקום לשיטות לימוד יצירתיות ומגוונות מאוד. מתן חופש בחירה לילדים בנושאיי למידה שונים. אך ברגע שהילד בחר, הוא מחוייב לאחריות, ללמידה רצינית, העמקה, הבנה, שאילת שאלות והסקת מסקנות. דרישת אחריות מהתלמיד ומאיתנו אנשי בית החינוך. אפשרות למידה בתוך תהליך שמרכיביו: בדיקה והתנסות, העלאת שאלות ומתן ביקורת, פיתוח החשיבה. פיתוח יכולת התבוננות עמוקה והבנה בקריאת שפות שונות: אינתלקטואלית, טקסטואלית, ויזואלית, ווקאלית, ריגשית, דתית, רוחנית, פיתוח תקשורת אישית וחברתית, פיתוח העצמי ואהבת האדם. בית חינוך פתוח בחשיבתו המעודד את תלמידיו ללמידה מתוך התלהבות וחיפוש אחר עניינו האישי של הילד. עידוד רדיפה אחר סקרנות ורצון לדעת ולחקור. בית חינוך המעודד למידה בהנאה ללא התנגדויות, אווירה טובה, ללא כפייה, אך לא מוותרת. מקום פתוח וגמיש בגישה ובתקשורת המאפשר לכל ילד לבוא לידי ביטוי ולא יצור תחושה שהאינטלקט שולט והחזקים פחות ירגישו מאויימים. אני מבינה את החשיבות של למידת תנ"ך ויהדות אבל אם ילד רוצה ללמוד על תרבויות המזרח ועל פילוסופיית הבודהיזם, רשאי הוא שילך ויעמיק. כן הייתי רוצה לראות ציר מרכזי שמחייב בחירת נושאי למידה, ולא חופש טוטאלי שמאפשר לשחק כדורגל במשך 4 שנים. אך המקצועות ברובם יהיו על-פי בחירה חופשית. כמובן שהחלום שלי הוא ליצור מסגרת חינוך חלופית שמדברת לכלל האוכלוסייה. בואו נקפוץ למים, בהצלחה!

אילנית דלויה - הסנטימנט הפדגוגי שלי: עריכה

אני מרגישה שהשאלה הזו היא מורכבת ועמוקה וכל ניסיון שלי לתת מענה יהיה פיספוס, אבל אני אנסה לבטא את הרוח של הראייה הכוללת שלי שמאוד מאוד קרובה לגישת האינדיבידואציה. אני אתחיל בקורצ'אק: "היה כפי שהנך, חפש דרך לעצמך, דע את עצמך לפני שתרצה לדעת את הילדים. חשוב נא למה אתה מוכשר לפני שאתה תוחם תחומים לזכויותיהם וחובותיהם של ילדים. קודם כל אתה בעצמך ילד, ועליך לחנך ולהשכיל את עצמך". אני רואה בחינוך את אחד המרכיבים המהותיים והמשמעותיים להתפתחות אדם כאדם שלם, אדם שעומד בפני עצמו ובפני העולם באופן אותנטי ואוטונומי. האדם הינו יצור רב-שפתי יש לו שפות שונות לפגוש את המציאות, הן הפנימית והן חיצונית. על החינוך להתמקד תחילה בניסיון להנכחת התלמיד להיותו אדם, וכמו כן ביכולתו להיות נוכח במפגש שלו עם למידה והכוונה ללמידה משמעותית. אני רואה שלמידה נמצאת בכל מקום ובכל רגע נתון וילדים לומדים כל הזמן וכל רגע, אני לא ממעיטה במערך המיומנויות ובפיתוח האינטלקט. אני מרגישה שיש חשיבות לפיתוח העולם הפנימי והחיצוני שכך יוכל היחיד, בתוך עולם מלא ומורכב בקונפליקטים, להגיע לחשיבה בהירה ולכלים להתמודדות עם העולם. אני חושבת שיש לחשוב על למידה באופן מעמיק ולחקור בענין. כשאני חושבת על בית חינוך אני חושבת על חינוך הומניסטי מקום שתומך בהתפתחות, שרואה את הילד, הנער, המתבגר, מבין את צרכיו, מקום שחושף אותו כאדם, מקום שיוצר סביבה משמעותית, שמאפשר מקום לביטוי יכולות שונות ומגוונות, מקום שמאפשר מפגש אמיתי ונוכח, מקום לשיח ולדיאלוג, מקום שפותח שער לעולם, שער לחוויה של גילוי, לסקרנות שנעשית מתוך חדווה ונטולת פחד, מרצון אמיתי לדעת, שבו הלמידה היא תהליך שמהווה חלק בצמיחה למקום שלם. אני חושבת על מקום שיש בו כבוד עמוק לילד, שמפתח אחראיות אישית, מודעות סביבתית ואנושית ומעורבות חברתית. אני חושבת על מקום של חקירה, של אקטיביות, של יוזמה אישית, של חשיבה ביקורתית-יצירתית, שבו היחיד מרגיש את נוכחותו. מלבד זאת, אני חושבת שיש לברר לעומק את מקומו של הממסד ולא לפחד לערער על המקום הבסיסי ביותר. להיות אמיץ ולשאול שאלות ולחקור כל הזמן. חינוך נראה לי ענין מורכב ביותר ודורש הרבה אומץ, נחישות, התמדה, הרבה כוחות. חינוך מבקש לתהות ולהפוך דברים מחדש. לפעמים אני שואלת האם יש פורמט ברור ויציב. כיום אני רואה ששאלת החינוך מהווה מקום פתוח שנפתח כל פעם להתבוננות מחדש. אני שמחה להיות שותפה ליוזמה ולתהליך ומאחלת לכולנו אורך רוח והמון הצלחה.

אלה - הסנטימנט הפדגוגי שלי:עריכה

גם אני, כמו רוב הכותבים עד עכשיו, נוטה במובהק לכיוון החינוך האקולטוריסטי, ואינני רואה בכך כל סתירה לחינוך לאינדיבידואליזם. אדרבא, אני מאמינה שאדם שאיננו נטוע בתוך בסיס ערכי-תרבותי-חברתי לא יוכל להתפתח כאינדיבידואליסט (במובן של אדם בעל דרכי חשיבה והתנהגות עצמאיות וביקורתיות, ולא במובן של תלישות מהקשר חברתי). לא אחזור על הדברים שכתבתי בתיאור "הבוגר הרצוי" שלי – יש חפיפה גדולה בין הדברים. בנוסף- אפתח ואומר שאני מזדהה עם עיקרי הדברים של יוקי, שני ואריאל. מה שהייתי רוצה להוסיף הוא שאני לא הייתי פוסלת בלי בדיקה מעמיקה את מבנה בית-הספר ה"רגיל" על כל מרכיביו. אין לי ספק שהצבת גבולות, הגדרת מסגרות וגם ניתוב לכיוונים ערכיים מסוימים הם רכיבים הכרחיים בדרך חינוכית, הם עונים על צרכים בסיסיים של ילדים, ואסור יהיה לנו להתחמק מלהגדיר אותם בתוך המודל שלנו – אם נעשה זאת נשמוט את הקרקע מתחת לכל היומרה החינוכית שלנו (בזה אני מסכימה לחלוטין עם יוקי). חשוב שנהיה ביקורתיים כלפי הצעות חדשניות מסוגים שונים בדיוק כמו שנהיה כלפי מסגרות שמרניות.

אני חושבת שאחת המשימות הכי משמעותיות של בי"ס ישראלי-יהודי היא- מעבר לחשיפה של התלמידים להשכלה כללית, פיתוח סקרנות, דרכי חשיבה ולימוד וכיו"ב -לחבר את התלמידים לקרקע ההיסטורית, התרבותית והחברתית שבתוכה הם צומחים. זה אומר, מבחינתי, שילד שגדל כאן צריך קודם כל לדעת – להכיר את ההיסטוריה הקרובה והרחוקה שלו, להיחשף למטען התרבותי והרעיוני היהודי (במידה כזאת או אחרת), לקרוא ספרות עברית, ולא פחות חשוב, להתמודד עם שאלות בוערות של זהות יהודית ושל פשר ההימצאות שלנו כאן. כמובן שכדי לעשות זאת יש צורך בחשיפה של הילדים/ נערים למגוון של דעות – רק כך הם יוכלו לעמוד על מורכבותם של הדברים. לכן מבחינתי תנ"ך כמקצוע חובה או רשות זו לא שאלה של מערכת שעות – זה עניין מהותי של אמירה חינוכית. אני מסכימה עם זה ש"איך" ו"כמה" הן שאלות שאפשר וכדאי לדחות כרגע, אבל שאלת ה"אם בכלל" היא שאלה מכריעה מבחינתי.

מעבר לזה, אני חושבת שאנחנו צריכים לשאוף ליצירת סביבה לימודית נעימה ומאתגרת. לשם כך חיוניים, לדעתי, אינטימיות ויחס אישי – הכרות עם התלמידים ויכולת לזהות ולתת מענה לקשיים מצד אחד, ולנטייה להצטיינות והעמקה מצד שני. אני מסכימה עם זה שחשוב מאוד לטפח את המרכיב החווייתי בלמידה – גם בדרכים מהסוג שהציע יורם הרפז (בתוך המסגרת הסדירה של הלימודים), וגם באמצעות טיולים, פעילות חברתית וכן הלאה.

מירב סגל - הסנטימנט הפדגוגי שלי:עריכה

כשאני מתבוננת במערכת החינוך הרווחת כיום היא לעיתים נדמית בעיני לאויב הפרטים הפועלים בתוכה. לכן אני שמחה לגלות שהמרחקים בינינו קרובים. אני מקבלת את הרעיונות של יורם הרפז ואמנון ומתחברת, ברמה זו או אחרת, לכל הסנטימנטים עד כה.

מאוד מאמינה בשינוי העולה מתוך המיין-סטרים וככזה עליו לפנות אל המכנה הרחב ביותר (החינוך הממלכתי) ולא להיוותר בשוליים כאפשרות המיועדת לבעלי יכולת בלבד. על השינוי להתממש מתוך הקיים, לצמוח מתוכו בהדרגתיות. מאמינה בגישה אישית עם דגש על נפש האדם ומודעות לתהליכים (תהליכי למידה, תהליכים חברתיים).

הבוגר הרצוי בעיני הוא אינדיבידום החי בתוך הקהילה, תורם לה בכישרונותיו ובעצם היותו פרט בתוכה. הוא זה שיודע לשאול ושהסקרנות הטבעית חיה בתוכו. הוא יודע להקשיב ולקבל את דעת האחר ועם זאת להגן על עמדותיו בוויכוח. הוא מסוגל לקיים עזרה הדדית ולקבל את השונה. שוויון (לא כבמטחנת בשר) וזכויות האדם. בית החינוך עוזר לפרט לגלות ולפתח את נטיותיו וכישרונותיו ע"י הצע רחב של נושאים ואמצעים. אני רואה בבית החינוך חלק מרכזי בקהילה מפני שהבוגר הרצוי איננו תלוי אך ורק במערכת החינוך אלא גם בביתו, ברחוב, בשכונה וכו'... לכן, לדעתי, שינוי מערכת החינוך לא עומד כשינוי בודד אלא עליו לסחוף בתוכו גם את הסביבה. יתכן שהסוד לנוסחת הקסם הוא להתאים בין הנושאים החינוכיים שיעמדו בבסיס בית החינוך לקהילה (למשל: בית חינוך אקולוגי במפרץ חיפה). האוטופיה החינוכית שלהלן היא אפשרות שבוודאי תחליף פנים בהמשך הדיונים: הקהילה בנויה (מטאפיזית עם אפשרות לפיזית) מסביב לבית-חינוך המאגד בתוכו - ע"י רתימה לנושאים חינוכיים ואירועים מתחלפים - את התלמידים, המורים, ההורים (כולל המשפחה המורחבת) והבודדים בקהילה. בית החינוך מתחיל בגן ונמשך עד לסיום התיכון. תוכנית הלימודים מורכבת מנושאים והיא פרטנית בבסיסה (מותאמת ברמת האפשר לכל פרט). הלמידה איננה פרונטלית בעיקרה. לצד מיומנויות הבסיס שהן חובה יש פינות חקר (נושא) חופשיות ופינות יותר מובנות בהן התלמיד מתנסה (בכישלונות והצלחות). הלמידה מתבצעת על רצף בין בודד לקבוצה, כלומר: למידה לבד, בזוג, קבוצה קטנה ועד לכלל הקהילה. האמצעים מגוונים: ספר, מחשב, פעילות בשטח, שיחה, פעילות אומנותית וכיוצא בזה (כל פעילות אנושית יכולה להביא ללמידה אם נדע להוביל אותה לשם). בצורה מרחבית תיראה הלמידה כתהליך של פתיחה וסגירה וחוזר חלילה (קצת כמו ה"אין סוף" של ברנקוז'י), כאשר מתוך כל סגירה עולה הפתיחה הבאה.

או, במשפט אחד: אינדיווידואציה מעורבת באקולטורציה עם נגיעה קלה של סוציאליזציה...

עמיחי - הסנטימנט הפדגוגי שלי:עריכה

אני רוצה להשתמש במונחים בהם משתמש ניל פוסטמן בספרו "קץ החינוך". פוסטמן מפריד בין "הנדסה", לבין "מטפיסיקה". הבעיה ההנדסית - היא בעיית האמצעים שבעזרתם ילמדו, באמצעותם יתרחש השינוי. הבעיה המטפיסית - היא הסיבה להתרחשות השינוי, מה שגורם להפנמת תובנה, מושג, חזון, הגורם לשינוי תפיסה ומחשבה של בני אדם. פוסטמן טוען שכדי שתהיה לבית הספר משמעות צריכים התלמידים, המורים וההורים שיהיה להם "אל" לשרת אותו, סיבה מופשטת ללמוד, ללמד. ברור ומובן שהמדיום הוא המסר, אבל אני מסכים עם דעתו של פוסטמן שקודם כל יש להגדיר את המסר. הסיבה שלי לשינוי הנדרש היא חשש שהחברה הופכת להיות אנושית פחות, שהיחס בין בני האדם הופך קר, אכזרי, מנותק, מנוכר, שהערכים האוניברסליים בחברה דועכים, שהחברה הופכת מוסרית פחות. לדעתי, החינוך מטרתו להעצים את המרכיבים האנושיים באדם, הערכים האוניברסליים הנכונים בכל מקום ולכל אדם, הציוויים והדברות החוזרות בכל תרבות, דת ועם או נורמות משותפות אחרות המכילות בתוכן: סובלנות, אמת, קבלה של השונה והאחר, הימנעות מאלימות, שימור הסביבה, עיבוד של המרכיבים החייתיים באדם וכיו"ב. הערכים הבסיסיים האלו הם לדעתי ערכים מודחקים, כמעט נעלמים, הבאים לידי ביטוי בחוקי מדינות או אמונה דתית. אין מוסד ששם לו יעד מובהק להנחיל אותם, להסביר אותם, להטמיע אותם. זהו לדעתי המסר שבית חינוך צריך שיהיה לו, זהו הרצון והמניע הברור שלי. במובן זה אני מבין ומזדהה עם תפיסת האקולטורציה, מטרת בית הספר היא לחנך אל ערכים אוניברסליים מוכרים, יציבים, הנשמרים לאורך שנים ויוצרים תרבות מוסרית ונורמטיבית אנושית. בית החינוך צריך לחנך קודם כל לערכים מוסריים אוניברסלים. ולשאוף לבוגר שהוא בראש ובראשונה מוסרי ואנושי. ברור לי שהמסר הזה לא יכול להתקבל באמצעות טקסט בלבד או תוכן כזה או אחר, ולא יכול לעבור ללא מודעות של הפרט לעצמו וליכולותיו, ללא יצירה של מסגרת מבנית המציבה לעצמה יעד ערכי ומצליחה לנהוג על פי אותם ערכים, לדקדק בהם, להנחיל אותם, לפעול לאורם ולגרום לתלמידים לפעול בדרך דומה. ה"הנדסה", לדעתי, צריכה להיות הנדסה המזוהה יותר עם גישת האינדיבידואציה במובן זה שתבוא לידי ביטוי בריבוי ובמגוון של תחומים ודעות, תעסוק במודעות של התלמיד לקשיים, לדחפים ורצונות שלו ושל אחרים ותעמת אותו עם הבחירה והחובה. השינוי אשר בית חינוך צריך להציב לו ליעד הוא קודם כל שינוי של פרט בתוך עצמו - הכרה, מודעות והבנה של מרכיבים שונים באישיות הלומד. מתוך השינוי הזה יכולה לנבוע הפנמה של מסר ערכי-חברתי רחב, אם זה יוגדר כיעד ויהיה ספוג במבנה המסגרת.

=

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית