הסנטימנט הפדגוגי הקבוצתי

בעקבות הניתוח שמופיע בהמשך הדף, נעשה ניסוי לנסח סנטימנט משותף שמתבסס על הנטיות המעורבות בקבוצה.

ניסוח זה הינו הצעה ראשונית בלבד וכולם מוזמנים, בדף השיחה כמובן, להעיר ולהאיר.

הצעה לסנטימנט קבוצתי

בית החינוך ישאף לשילוב דיאלקטי בין הגיון האקולטורציה לבין הגיון האינדיבידואציה, מתוך הכרה שהאדם הוא אינדיבידואל הפועל, מתגבש ובוחר מתוך שיח גומלין עם הסביבה החברתית תרבותית בה הוא חי. בית החינוך ישאף לסייע לאדם הלומד לפתח אישיות אוטונומית ואותנטית אשר מתקיימת במתח שבין הפרט לסביבתו. אנו יוצאים מן ההנחה שמשמעותן של אוטונומיות ואותנטיות היא היכולת לגבש זהות מתוך הכרה פנימית ומתוך עושר וחיבור לסביבה התרבותית חברתית.

מיפוי הקבוצה על בסיס הסנטימנטים הפדגוגיים האישיים

מתוך קריאת הסנטימנטים עולה שישנן שתי קבוצות מרכזיות: הראשונה קרובה ברוחה להגיון האקולטורציה והשניה קרובה ברוחה להגיון האינדיבידואציה. קיימת גם קבוצה שלישית של "הפוסחים על שני הסעיפים".

"קבוצת האקולטורציה":

על קבוצה זו נמנים במובהק אריאל, שני, אלה ויוקי. הרגש המרכזי המפעם באנשי קבוצה זו הוא רגש המשיכה ללימוד ולהכרה של תכנים מרכזיים של התרבות בכלל ותרבותנו בפרט. תשומת הלב של אנשי הקבוצה מכוונת במיוחד החוצה, אל העולם הטבעי בכלל והאנושי בפרט (אך כמובן שגם פנימה). חשש אפשרי מגישת האקולטורציה יכול להיות החשש מפני עיצוב כוחני משהו של התלמיד ברוח תכני התרבות. אני מציע פה דגם של אקולטורציה שלא יהיה כרוך בעיצוב פשטני, אגרסיבי וכופה של התלמיד לאור תכני התרבות.

"קבוצת האינדיבידואציה":

על קבוצה זו נמנים במובהק אילן, אילנית ורביטל. הרגש המרכזי המפעם באנשי קבוצה זו קשה לי לניסוח. דומני שהוא נובע ממצב אישי ופרטי, מעמידת היחיד נוכח עצמו, ומתוך כך הוא נוגע לחיפוש דרך חיים נכונה ואוטנטית שתוביל לשלמות, מלאות ומנוחה. תשומת הלב של אנשי הקבוצה מכוונת במיוחד פנימה על דרך הרפלקסיה (אך כמובן שישנה אף תשומת לב ברורה אל החוץ, אל העולם החיצוני). מאופן ההתנסחות של אנשי הקבוצה ולעיתים אף מתוכן הדברים עולה תכונה אחת מרכזית: אקלקטיות – אוסף של רעיונות ועקרונות שונים ללא אחידות או שיטה שתאגד אותם באופן קוהרנטי. יתכן כי האינדיבידואציה מתפרשת על ידי אנשי קבוצה זו כבעלת איכות אקלקטית, אולי במידה כלשהי בהשפעת הביקור בבית הספר הדמוקרטי בחדרה. שהרי, אם ניקח כנקודת פתיחה הגדרה רדיקלית של מהו חינוך על פי הגיון האינדיבידואציה (בדומה להגדרתו של לם – ראה עמ' 144 בפורמט האינטרנטי של מאמרו) – החינוך הוא קורת גג בה מתאפשר לילדים לממש את מלוא אישיותם מתוך חירות מלאה – נגיע למסקנה מתבקשת על פיה כל ילד יכול באופן עקרוני להתפתח לכיוון אחר, ואם כן על החינוך להיות אקלקטי במהותו. לדעתי אקלקטיות היא תכונה שתהיה לנו לאבן נגף בבניית בית החינוך ובמיוחד ביישומו. ילד ששרוי במציאות אקלקטית המכילה סתירות פנימיות ברמת המסרים ומכילה אוסף רחב מידי של מסרים יפתח בלבול. אני מציע שנדון בתכונת האקלקטיות – האם היא טובה או לא טובה עבורנו. אני מציע דגם אחר של אינדיבידואציה – אינדיבידואציה לא אקלקטית, אינדיבידואציה שלא תהיה כרוכה באקלקטיות. אני יוצא פה בקול קורא לאנשי קבוצת האינדיבידואציה לערוך ניסיון מטעמם לבצע ניתוח והפשטה של הסנטימנטים הפדגוגיים של כלל אנשי הקבוצה בניסיון לחדד את ההבדלים ואת משמעותם ולהגדיר את נקודות ההשקה, וזאת על מנת שניתן יהיה בסופו של דבר להגיע להגדרה טובה של סנטימנט פדגוגי קבוצתי.

קבוצת "הפוסחים על שני הסעיפים":

שלושה חברים פוסחים על שני הסעיפים: עמיחי, מירב ונועה. עמיחי הבהיר שמבחינת מטרות בית החינוך הוא קרוב ברוחו להגיון האקולטורציה ומבחינת האמצעים שעל בית החינוך להפעיל הוא קרוב ברוחו להגיון האינדיבידואציה. התנסחותה של מירב היא "אינדיבידואציה מעורבת באקולטורציה". מלשון זו אין עדיפות לאחת מן השתיים, אלא שמן הרוח הכללית של דבריה נדמה כאילו הגיון האינדיבידואציה בולט יותר. נועה טוענת שאין דרך מוצלחת לבניית מודל טוב יותר. יש לבנות מודל שמשלב מודלים מסוגים שונים (מן הבחינה הזאת נועה מייצגת אקלקטיות מובהקת). עם זאת, מרוח הדברים דומה שנועה קרובה במיוחד להגיון האינדיבידואציה.

בעניין מציאת המכנה המשותף טרם הגעתי למשהו מגובש. ברור שישנם דברים שמקובלים על כולם, כגון: הצורך בטיפוח חוש הביקורתיות באופן רחב: ביקורת עצמית, חברתית, אידיאולוגית וכדומה; ההכרה ברב-גוניותו של האדם כבעל יכולות מגוונות ואינטליגנציות מרובות שאינן עומדות ביחס היררכי; פיתוח החשיבה והבנת העולם; ניסיון להגיע לאופני למידה משמעותיים בהם הילד משתתף באופן פעיל ומחובר. עם זאת אני רוצה לציין מספר נקודות לדיון שנראים לי כחשובים:

• הצורך להתרכז בעיקר. לנסח כמה עיקרים שסביבם נוכל לבנות את מודל בית החינוך ולא להתפרש למספר מוגזם של עיקרים בבחינת "תפשת מרובה – לא תפשת".
• בנסחנו את עיקרי בית החינוך עלינו לבחון אותם לאור האתגרים של ימינו, היינו אלו עיקרים ואלו פרקטיקות יהיו הטובים ביותר להתמודדות עם בעיות השעה של מדינת ישראל: רב-תרבותיות ורב-לאומיות; השפעתה של אמריקה – קידוש החיצוניות ועוד; התפוצצות המידע; פוסט-מודרניזם; ואקום תרבותי; רדידות; הנטייה להתייחס אל אדם באופן אינסטרומנטלי בעקבות כלכלת השוק התחרותית, ועוד.