Fandom

מודל להקמת בית חינוך עתידני

יורם הרפז - "לקראת הוראה ולמידה בקהילת חשיבה", חינוך החשיבה, חוברת 18 (1999)

103דפים באתר זה
Add New Page
שיחה0 Share

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

יורם הרפז – לקראת הוראה ולמידה בקהילת חשיבהעריכה

פתיחה

ההכרה שיש לשנות מן היסוד את "בית הספר החרושתי" הולכת ומתרחבת בעולם ובארץ. לם יצר חלוקה היסטורית של מאפייני החינוך מבחינת הסלקטיביות כלהלן:


סלקטיביות בכניסה סלקטיביות בתהליך
העת העתיקה ואילך סלקטיבי סלקטיבי
מאז המהפכה הצרפתית והתעשייתית לכול סלקטיבי
תקופתנו לכול מעבר מסלקטיביות ל-לכל


הרפז מציע מודל חלופי לבית ספר – "בית ספר חושב". המודל מנסה לשלב בין האינטרסים של הלומדים לבין דימוי כללי של אדם מחונך. אם אני מבין נכון: אינטרסים = אינדיבידואציה; אדם מחונך = אקולטורציה.

תמונות מחיי בית הספר

בית הספר הרגיל מבוסס על 4 "תמונות" שאינן מפורשות אלא מובלעות: ללמוד זה להקשיב, ללמד זה להגיד, ידע הוא חפץ, תלמיד מחונך הוא תלמיד שיודע תכנים בעלי ערך. ניתן להסיק את 4 ה"תמונות" הללו מתוך בחינת דרכי התנהגותם של המורים ומתוך סדירויות בית הספר. צירוף ה"תמונות" הוא "התמונה" הבית ספרית הגדולה: עקרון ההעתקה – המדענים כמו מעתיקים מהעולם, בוני ת"ל מהם, מורים מהם, תלמידים מהם. בין 4 ה"תמונות" ובין ה"תמונה" הגדולה אין יחסי סיבתיות דו-סתריים. התמונה הדוגמאטית – לוקחת כמובן מאליו שהיא עצמה ראי מדויק של העולם. הידיעה של המדענים היא מחוברת בשני קצותיה: מחוברת להתעניינותו האישית של המדען ושל קהילת המדענים ומחוברת לעולם, כלומר המדען בא במגע ישיר עם העולם. הידיעה של תלמידי בית הספר החרושתי היא ידיעה המנותקת משני קצותיה. ה"תמונה" הגדולה של בית הספר מבטאת תמונת עולם אובייקטיביסטית – גם מבחינה אמפיריציסטית – מה שיש בשכל נלמד מן החושים, וגם מבחינה רציונליסטית – מה שיש בשכל נובע מאידיאות מולדות התואמות לעולם. תמונת עולם זו יש לשנות, לפי הרפז, לתמונת עולם קונסטרוקטיביסטית – השכל בונה בעצמו את הידיעה של עצמו ובתהליך זה הוא מושפע מגורמים רבים: נתוני חושים, חוויות מעצבות, רגשות, חברה, תרבות, שפה, אידיאולוגיות, אינטרסים ועוד.

מעבר לתמונות הבית-ספריות

בחלק זה של המאמר הרפז מציע לחרוג מעבר ל-4 התמונות הבית-ספריות והתמונה הגדולה, חריגה שתכונן תמונת עולם קונסטרוקטיביסטית: ללמוד זה יותר מלהקשיב: הקשבה חשובה ללמידה, אך היא מורכבת מסוגי הקשבה ולא רק מהקשבה פאסיבית, ובכל אופן ללמידה טובה ישנם מרכיבים רבים נוספים. הרפז מציין 10 מרכיבים כאלה: 1. בנייה פעילה של תכנים; 2. למידה שבה מתערערות הנחותיו וציפיותיו של הלומד בעקבות מפגש עם הסביבה; 3. למידה ה"מהדהדת" בלומד – הלומד מוצא בתכני הלימוד מענה לתובנות, למושגים ולערכים העמומים שלו; 4. הנעה פנימית, כלומר שהלומד מעוניין ללמוד. עם זאת טוב שיש גם הנעה חיצונית מסוימת אך חלשה מזו הפנימית; 5. התאמה בין האינטיליגנציות הדומיננטיות אצל הלומד וסגנונות הלמידה המועדפים על ידיו לבין דרכי ההוראה ואופי התכנים הנלמדים [אולם האם חינוך טוב לא אמור פרט לעיקרון זה גם לאתגר את הלומד ולטפח אצלו סגנון למידה שבו הוא חלש ופיתוח וחיזוק אינטליגנציה שהיא חלשה אצלו?]; 6. למידה דיאלוגית – עם אחרים, במישרין או באמצעות טלפון, מחשב או ספרים וכדומה; 7. אותנטיות – קשר לחייו של הלומד ולבעיותיו; 8. למידה טובה מניבה הבנות – הבנות הכוונה לידיעה פעילה, דהיינו היכולת ליישם ידיעה במצבים חדשים וליצור ידיעה חדש באמצעות ידיעה קיימת (בלשונו של הרפז: "יכולת... לבצע מהלכים אינטלקטואליים על ידע באמצעות ידע" – עמ' 10); 9. שוליאות – השתתפות פעילה בעשייה של מומחה; 10. למידה טובה מתקיימת אצל לומדים שסבורים שידע, הבנה ולמידה הם משהו שמצטבר עם הזמן והם תולדה של מאמץ מתמשך, ולא משהו ש"יש לי" או "אין לי". חשוב להבין שמשמעות המונח "למידה טובה" איננה אובייקטיבית אלא מותנית באידיאולוגיה, בחברה, בתרבות. על פי תפישתו האידיאולוגית של הרפז: "חינוך המבוסס על למידה טובה... מבקש לטפח לומד וחושב אוטונומי, ביקורתי ויצירתי" (עמ' 11). לפי הרפז הלמידה בבית הספר החרושתי אינה מאופיינת על ידי עשרת המאפיינים הנ"ל [אולם אין ספק שניתן למצוא מאפיינים מן הסוג הזה גם במערכת החינוך הרגילה]. ללמד זה יותר מלהגיד: "הוראה היא... מכלול המעשים והתנאים הבאים לקדם למידה טובה" (עמ' 11). הרפז טוען שהעיקרון 'ללמד זה להגיד' מתאים לגישות הסוציאליזציה והאקולטורציה בניתוחו של לם ולדפוסי הפעולה החינוכית הנגזרים מהן (וכן לשתי גישות מקבילות בחלוקה המשולשת של פנסטרמכר וגינטיס – "גישת ההוצאה אל הפועל" ו"גישת השחרור"). הגדרת ההוראה אותה מציע הרפז – הוראה שמובילה ללמידה טובה, והגדרת הלמידה הטובה שלו – "למידה עצמית הנובעת משאלות של הלומד ומנוהלת על ידו", קרובה ברוחה לגישת האינדיבידואציה בניתוחו של לם ולדפוסי הפעולה החינוכית הנגזרים ממנה (וכן ל"גישה התרפיסטית" בחלוקתם של פנסטרמכר וגינטיס). אולם הרפז מדגיש שההוראה בקהילות חשיבה אינה חד-גישתי אלא מדובר על ניסיון לשלב בין שלוש הגישות הנ"ל [בניסוח דבריו הרפז למעשה מרמז רק לשתי גישות – אקולטורציה ואינדיבידואציה]. בשיטות ההוראה הרגילות ההוראה מסובבת למידה – הוראה טובה תביא למידה טובה. לפי הרפז יש להפוך את התמונה: הלמידה היא הדבר החשוב ויש להתאים את ההוראה ללמידה – ההוראה היא כלי עזר ללמידה ומתחשבת ביכולתיו של הלומד. ידע אינו חפץ: התפישה הריאליסטית של האמת – האמת כהתאמה של ידע לעולם – כבר אינה מקובלת מזה זמן רב (לכל הפחות מקאנט ואילך). האמת היא יצירה של תודעה אנושית סובייקטיבית – "הכל יחסי" [אבל איך לא גולשים לפוסט-מודרניזם הרסני?]. ידיעה איננה חפץ אלא היא משהו שהוא "תלוי תודעה פעילה תלוית הקשר נסיבתי מקרי" (עמ' 13). אולם הרפז מתנגד לרלטיביזם פרוע [=פוסט-מודרניזם]. יש להימנע, מצד אחד, מ"אפלוטיניזם דוגמאטי" (ידיעה כמשקפת בבואה של העולם) ומצד שני מ"רלטיביזם וולגרי" ("הכל הולך"). זאת יש לעשות על ידי התנסות בבניית ידיעה שבמהלכה מבין הלומד שישנם כללים לבניית ידיעה, ושעל אף העובדה שידיעה היא סובייקטיבית ישנן אמות מידה לבחינת הידיעה ולהכרעה מהי ידיעה טובה ומהי ידיעה לא טובה. ידיעה טובה היא ידיעה קוהרנטית (שחלקיה מקושרים) והיא מתאימה באופן כלשהו לעולם. "אדם מחונך" אינו (רק) מי שיודע אלא (בעיקר) מי שיודע להתייחס לידע: החינוך המכוון להקניית ידע מייצר אצל הלומדים ידיעה סבילה שנשכחת במהרה, ידיעה שאינה עוזרת להם להתמצא בתחום שאותו למדו. הרפז מציע תפישה חינוכית שעל פיה אדם מחונך יודע להתייחס לידע באופן מורכב: התייחסות אוהדת (הלומד מאותגר על ידי הידע), התייחסות ביקורתית והתייחסות יצירתית (פירוש מחדש, הוספה וכדומה). במקום 4 התמונות של בית הספר החרושתי מציע הרפז 4 תמונות חדשות: ללמוד זה להיות מעורב; ללמד זה ליצור תנאים ללמידה טובה או מעורבת; ידיעה היא "סיפור שעובד" (מקנה משמעות, מסבירה תופעות, מאפשרת פיתוח טכנולוגי); תלמיד מחונך הוא מי שמתייחס לידע באופן אוהד, חקרני, ביקורתי ויצירתי. במקום התמונה הגדולה של בית הספר החרושתי מציע הרפז תמונה גדולה חדשה: המדענים "יוצרים" את העולם באמצעות המבנים התיאורטיים שלהם; מומחים ל-ת"ל יוצרים ת"ל על פי השקפתם האידיאולוגית המושפעת מהאינטרסים של חברתם; בעניין המורים דבריו של הרפז פחות ברורים: המורים בוררים מ-ת"ל ומדגישים מתוכה את מה שהם נוטים אליו; תלמידים מבצעים מהלכים במשחק שנקרא "לימודים בבית ספר". אם אני מבין נכון את דבריו של הרפז לא ניתן להחליף את התמונות הבית-ספריות רק על ידי הנחלתן למורים על דרך השכנוע התיאורטי. התמונות לא יתחלפו בגלל המבנה של בית הספר: מורה אחת מול כיתה הטרוגנית חסרת עניין, בחינות בגרות, כמות עצומה של חומר, מנהל סמכותי, הורים תכליתיים, ועל זה ניתן להוסיף: 45 דקות שיעור ועוד.

הפסקה מתודית: שלוש הנחות יסוד

בית הספר החושב מבוסס על 3 הנחות יסוד: 1. בהוראה המדיום הוא המסר – לפעילויות הנעשות במסגרת הלמידה ולסביבת הלמידה יש השפעה גדולה יותר מאשר לתכני הלימוד. התכנים מקבלים משמעות מן האופן שבו נלמדו. אי אפשר להטיף כנגד עישון בעודך מעשן מול קהלך; 2. בית הספר הוא מכלול שבו כל מרכיב תלוי במרכיבים האחרים. המכלול הוא קוהרנטי. אם מנסים להחדיר לבית הספר דגם שונה של למידה והוראה נוצר קונפליקט עם מכלול זה והחזק מנצח. לשני מכלולים מנוגדים קשה לדור בכפיפה אחת. קהילת החשיבה באה, אם כן, להחליף את הכיתה הבית-ספרית; 3. יש לחתור לסינתזה בין "הילד במרכז" (דיואי) לבין "תוכנית הלימודים במרכז". שתי הגישות חלוקות בדבר טבעו של הילד: הגישה הראשונה גורסת ש-"האדם טוב מנעוריו" ואילו השניה שהילד "רע מנעוריו" ושיש לתרבת ולחברת אותו. לפי הרפז מהות הילד אינה טובה או רעה, היא פשוט לא קיימת. ילד ללא תרבות אינו ילד. התרבות היא מרכיב באדם. יש ליצור אחדות בין הילד לבין תוכנית הלימודים. תוכנית הלימודים צריכה להיות האופק אליו הילד יכול להתפתח על מנת ליצור את מהותו.

הוראה ולמידה בקהילת חשיבה

המודל החלופי: שם בית הספר – "בית ספר חושב"; במקום כיתה – "קהילת חשיבה"; קהילה – קבוצת לומדים המתמודדים יחד עם בעיה משותפת באמצעות הליכים מוסכמים, ועיקר העבודה הוא אינטלקטואלי. המאמץ הראשוני הוא טיפוח מעורבותו המלאה של הלומד בלמידה. טיפוח כזה יעודד אף חשיבה פעילה. הפדגוגיה של השאילה: מרכיב חשוב בלמידה הוא שאילת שאלות: שאלות נובעות מתוך ידע קיים – מצביעות על מה שחסר בהוויה, אך לשם כך צריך לדעת מה יש בהוויה. לכן יש צורך בלימוד מקדמי של ידע דיסציפלינרי חיוני עוד לפני שמתחילה קהילת החשיבה למצוא שאלה ולמצוא תשובה. הרפז מתאר את מאפייני השאלה הפורייה (זהה למאפייני השאלה הפורייה של אמנון): פתוחה, מערערת, עשירה, מחוברת, טעונה, מעשית. את השאלות הפוריות המורים-המנחים מציעים ללומדים, אולם בקהילות חשיבה מיומנות הלומדים עצמם מציעים את השאלות הפוריות. בשאלה הפורייה יש לעסוק במסגרת דיסציפלינרית. הרפז מנתח את ההבדל בין דיסציפלינה מחקרית למקצוע בית ספרי (הניתוח זהה לזה של אמנון), ולבסוף קובע: "תפקיד בית הספר אינו להכין חוקרים... תפקידו לפתח את יכולתם של הלומדים לחשוב באופן פורה, כלומר, מנקודת מבטן של הדיסציפלינות ובאמצעותן" (עמ' 20). לכן, בבית הספר החושב לא יהיו מקצועות או דיסציפלינות מחקריות, אלא דיסציפלינה פדגוגית. דיסציפלינה פדגוגית היא ארגון של הידע האנושי למטרה חינוכית – פיתוח יכולתם של הלומדים לחשוב באופן מעורב, מיומן, על בסיס ידע ומפרספקטיבה מסוימת ועל ידי כך להפוך את חייהם לעשירים ולמשמעותיים יותר. הפדגוגיה של המחקר: לאחר ניסוח השאלה הפורייה הקהילה מתחלקת לצוותי מחקר של 2-3 לומדים. כל צוות מנסח לעצמו שאלת מחקר שהיא תת-שאלה של השאלה הפורייה. על תת-השאלה לעמוד בקריטריונים הללו: שאלה מעניינת, פתוחה, מקושרת (לשאלה הפורייה), מעשית. העבודה נעשית גם בצוותים וגם במליאה. למשל הצוותים מביאים את נוסח תת-השאלות שיצרו לשם התייעצות, ביקורת ושכלול. כל צוות מציג תוכנית מחקר שאמורה להיות מאושרת. לאחר מכן מתחילה העבודה עצמה, הן בצוותים והן במליאה. הפדגוגיה של הביצוע המסכם: הביצוע המסכם מעודד פעילות יצירתית על ידע ובאמצעות ידע. הוא בונה את ההבנה של הלומדים לשם הצגתה בפני אחרים וקבלת משוב. יש ביצוע מסכם צוותי ויש ביצוע מסכם קהילתי. אופי הביצוע המסכם נקבע על ידי הלומדים ובהתאם ליכולותיהם. הרפז אף מציע דרכי הערכה של הביצוע המסכם (עמ' 24) וכן ביצועי הבנה (עמ' 24-25). הרפז תיאר, אם כן, במפורט את דרך עבודתה של קהילת החשיבה ואני שואל את עצמי האם רעיון יפה זה יכול להיות ישים עבור ילדים ומאיזה גיל?

קווי מתאר ראשוניים למבנה של בית ספר חושב

שינוי משמעותי של בית הספר מחייב שינוי של שיטת ההוראה ושל מבנה ארגוני. שיטת ההוראה המוצעת היא שיטת קהילות החשיבה. בחלק זה של המאמר הרפז מתאר את המבנה הארגוני של בית הספר החושב. מבנה זה צריך להתחשב ב-4 התמונות החדשות של בית הספר החושב. העקרונות: צמצום הדיסציפלינות; צמצום החומר בתוך כל אחת מהן; דגש על אורינויות המוקנות תוך עבודה על פרויקט אוטנטי; פריסה גמישה של הזמן; שני סבבי מחקר בשנה בכל דיסציפלינה פדגוגית; מיעוט לומדים ושני מורים-מנחים; כשליש מן המשרה של המורים תוקדש לתכנון המפגשים; דמוקרטיזציה של בית הספר. הרפז מציע כמו כן גם חלוקה מבנית של בית הספר. בית הספר (900 תלמידים) מחולק ל-3 בתים (חלוקה גילאית: ז-ח, ט-י, יא-יב. 300 בכל בית), כל בית מחולק ל-4 דירות (75 תלמידים ו-24 מורים), וכל דירה מחולקת ל-3 חדרים (=קהילות חשיבה – 25 תלמידים ו-6 מורים-מנחים).

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית