מודל להקמת בית חינוך עתידני
Register
Advertisement


"לנווט בסערה" – החינוך לאוטונומיה בחברה הפוסט מודרנית ע"פ פרופ' רוני אבירם[]

פרק ח' – מבנה הלימודים[]

מבוא

בסקירה הקודמת על ספרו של פרופ' אבירם, "לנווט בסערה", נגעתי בכלליות בהגדרתו את התקופה כפוסט מודרנית, בגישות החינוכיות שהיו נהוגות עד כה ובסיבות לאי התאמתן לתקופה הנוכחית, וכן בגישות השונות לחינוך לאוטונומיה ומעט על התאמת החינוך לאוטונומיה לרוח התקופה. אבירם טוען כי רק החינוך לאוטונומיה מהווה תכנית לימודים בעלת רמה גבוהה של משמעותיות, דהיינו בעלת גיבוי תרבותי, אחדותית, ובעלת תועלת מסדר ראשון, שני ושלישי (הסברים ראה פרק ג' בספרו).

לעומת המשמעותיות הרבה של תפיסת החינוך לאוטונומיה, מתריע אבירם מפני שתי סכנות מרכזיות: הסובייקטיביסטית, כלומר מצב בו תחוסל הקהילה לגמרי ולא יהיו כל ערכים משותפים, והפרגמטיסטית, כלומר מצב בו לא תהיה למידה שאינה למען תועלת כלשהי, אלא למידה למען למידה.

בסקירה זו, אנסה להתמקד ביישום המעשי שמציע אבירם לגישת החינוך לאוטונומיה בעידן הפוסט מודרני. כאמור, לגישתו של אבירם, מטרות העל של התהליך החינוכי בחברה דמוקרטית ליברלית צריכות להיות עידוד התפתחותם של האנשים הצעירים כאנשים אוטונומיים, מוסריים ושייכים ויצירת יחס אופטימלי בין שלושת מטרות העל.

על מנת שיתפתח אדם אוטונומי בדגם המבוסס על תפיסת העיצוב העצמי של הפרט (שפותחה ע"י גתה, שילר, הרדר ובהמשך מיל) הצורך המרכזי הינו התנסויות (רפלקטיביות) בחיים ולצורך כך מתחייבים שלושה תנאים סביבתיים ללומדים: בטחון, מרב החופש ו"ריבוי של מצבים". הוגי התפיסה גורסים כי הכפייה בכל שלב בתהליך צריכה להיות מינימלית וכך גם כפיית הידע הבסיסי. לגישתו אבירם, על אף שיש לשאוף למינימום כפייה, בעולם הפוסט מודרני, בו ישנה כפייה סמויה רבה בעזרת אמצעי התקשורת, מסרים רבים ולחץ חברתי, חוסר כפייה מוחלט יגרום להיווצרות "אני" מפורק שאין בינו לבין אדם אוטונומי דבר. לכן על המדינה להבטיח את התנאים הסביבתיים, ובנוסף לחייב תהליך של הנחיה רפלקטיבית ללומדים המתנסים, לצורך התפתחות אוטונומית.

מבנה הלימודים

אבירם מחלק את הלימודים לארבע קטגוריות מרכזיות, ובתוך כל אחת מספר מוקדים.

הקטגוריה הראשונה כוללת את הבטחת התנאים ההכרחיים לקיום תהליך פרודוקטיבי של התנסויות בחיים, וזאת על ידי רכישת הידע הבסיסי בשלושת התחומים הבאים:

  • רכישת הידע המינימלי הדרוש להתמצאות בחיים – קריאה, כתיבה, אריתמטיקה יסודית ואולי גם אנגלית.
  • פיתוח כלי ניתוח וביקורת רציונליים – בהקשר הפרקטי (זיהוי מטרות והתאמת אמצעים למימוש המטרות), בהקשר התאורטי (מתן תשובות אמיתיות לשאלות) ובהקשר הביקורתי(מתיחת ביקורת על עמדות ומבנים חברתיים).
  • פיתוח יכולת התמודדות עם המערכות החברתיות והארגוניות הדומיננטיות בחברה – על מנת להקל עליהם את הפעילות המעשית הנדרשת ממטרות החיים שלהם.

הקטגוריה השנייה הינה מימוש תהליך ההתנסויות בשלושה היבטים מרכזיים של חיי האדם:

  • אינטרסים (תחומי עניין לטווח ארוך, פעולות הנעשות לשם עצמן) – זאת על ידי חשיפה למרב האינפורמציה הניתנת, לאפשר התנסות ראשונית, לסייע לרכוש באופן שיטתי את הידע והכישורים, לממש את האינטרסים שבחרו.
  • עבודה (פרנסה) – וזאת שוב על ידי חשיפה לתחומי עבודה רבים, שיקולי בחירה (פרנסה ומימוש למשל) והסבר על האיזון הנכון.
  • קיום קשרים חברתיים ובין-אישיים: תרגול מצבים חברתיים, משמעות המשפחה, חברים, קהילה, עבודות צוותיות ועוד.

הקטגוריה השלישית עניינה פיתוח של תפיסת עולם מגובשת ופיתוח ההתמודדות האוטונומית עם השאלות הקיומיות הבסיסיות וזאת על ידי הצגת הקטגוריות המרכזיות של תפיסות העולם המתמודדות עם שאלות אלו (דתות, רציונליזם, הומניזם, אמפיריציזם וכו') וציוד התלמידים בכלי ניתוח וביקורת רציונליים.

הקטגוריה הרביעית הינה חיזוק השייכות של אנשים צעירים לתרבות הישראלית-יהודית (במקרה הישראלי) באמצעות התמודדות פלורליסטית-הרמנויטית עם שאלות מפתח, כגון זהות יהודית, מעמד מדינת ישראל ועוד. אבירם מדגיש כי אין חובה לכלול את כל אחד מן המוקדים בכל תוכנית לימודים. מתוך המוקדים, יבחרו המחנכים את המוקדים המתאימים, בסדר המתאים ובמינון המתאים, אולם הדגש המרכזי צריך להיות התנסויות אותנטיות ככל האפשר של האנשים הצעירים במגזרים הרלוונטים של חייהם וקיום תהליכי רפלקסיה עליהם.

תפקיד אנשי החינוך בתהליך

אבירם טוען שבמבנה הלימודים לעיל, לא זו בלבד שלא מתבטל תפקיד איש החינוך, אלא הוא נעשה משמעותי הרבה יותר. אנשי החינוך צריכים לשלב שלושה תפקידים: הוראה בענייני ידע בסיסי, מנחים במוקדים שונים וחונכים עם מחוייבות ויכולת לקיים דיאלוג רפלקטיבי עם האנשים הצעירים.

לכל אחת ממטרות העל של החינוך המפורטות לעיל, ישנם היבטים דידקטיים משלה. בשביל לפתח אדם אוטונומי, יש צורך לפתח רפלקטיביות של הפרט, רציונליות פרקטית ושליטה עצמית. בשביל לפתח מוסריות יש צורך בפיתוח אמפתיה ורציונליות אתית, ובשביל לפתח שייכות יש צורך ליצור אצל הלומד הזדהות עם קולקטיב מסוים, וכן יכולת לנקוט עמדה מול הקונפליקטים המאפיינים אותו.

ביקורת אישית

ראשית, אפתח בביקורת פרקטית. אבירם מציע בספרו, מבנה לימודים תאורטי, וזאת מבלי להתייחס להיבטים סוציולוגיים ותקציביים. האם החינוך לאוטונומיה מתאים לכולם? האם אין הגישה (כדברי הביקורת החברתית או הפמיניסטית) פונה למגזרים מסוימים בלבד?.

בנוסף, יהיו אשר יטענו כי התקופה הפוסט-מודרנית הינה תקופה חולפת (ויש כאלו הטוענים שכבר חלפה ואנו נמצאים עכשיו בתקופה הפוסט-פוסט-מודרנית), ולפיכך החינוך צריך לעמוד כמו סלע איתן בפני המשברים העוברים על המין האנושי, ולהדגיש את הצורך בלמידה לשם למידה. אני איני חושב כך, אלא אני בעד פיתוח הלומד בכיוונים אשר האופי והרצונות האישיים שלו מושכים אותו.

בעניין הגורסים כי יש ידע רלוונטי הכרחי שעל כל אדם לדעת, וזאת מלבד הידע הבסיסי, אני טוען שהאדם, כל אדם, הינו יצור סקרן השואף לדעת, וזאת דווקא מבלי שכופים עליו. אין משמעות לידע שמועבר כחפץ ושלא נעשה בו כל שימוש. ידע שהאדם סקרן ללמוד אותו, מלביש אותו על חייו ומנסה להבינו בכוחות עצמו, יהיה לאין ערוך חשוב לחייו מידע שהועבר אליו אך ורק לצורך אחסון ושינון.

אין כל ספק, כי התקופה בה אנו חיים מחייבת שינוי בצורת ההסתכלות החינוכית וישנם רבים הרואים בכך משבר, אולם לפי דעתי זהו פתח אדיר לשינוי תפיסה והסתכלות על האדם ותפקידו ומשמעותו של הפרט בעולם.

Advertisement