מודל להקמת בית חינוך עתידני
Register
Advertisement

צבי לם, "אידיאולוגיות ומחשבת החינוך", פרק שביעי מתוך קובץ מאמריו "לחץ והתנגדות בחינוך", עורך יורם הרפז[]

הערה - סיכום זה אצטרך עוד לערוך ביתר קפדנות ולהוסיף כותרות משנה (יוקי)


לפני ש-לם נכנס לעובי הקורה בעניין האידיאולוגיות החינוכיות הוא פותח בעניין הלגיטימציה של הפעולה החינוכית. הלגיטימציה של הפעולה החינוכית בחברות המסורתיות היא ריטואלית, היינו האופי של פעולת החינוך הוא לגיטימי משום שהוא הועבר בקבלה, וקיימת חלופה חינוכית אחת בלבד. במעבר לחברות מודרניות הלגיטימיות משתנית, וכעת מדובר על לגיטימיות אידיאולוגית: בני החברה מכירים בזכותם לבחור בין אפשרויות חינוך שונות המתקיימות בד בבד. אידיאולוגיה היא מערכת הכרה – מערכת שבאמצעותה האדם מעניק משמעות לחיים ולעולם ומכוון את מעשיו, מבין את העולם ובוחר כיצד לפעול בו. מערכות הכרה נוספות: מדע, פילוסופיה, דת, אומנות, אסטרולוגיה, כישוף, תורות סוד, דעות קדומות ואמונות טפלות. בתודעתו של הרוב בחברה מסוימת שליטה מערכת הכרה אחת (או יותר) והיא הופכת לכן למנגנון פיקוח חברתי. האידיאולוגיה כמערכת הכרה מאפשרת את ניתוח החינוך והבחירה בסגנון המועדף על היחיד. האידיאולוגיה כמנגנון פיקוח חברתי יוצרת הסכמה לגבי הדרכים המקובלות של הפעולה החינוכית שבעזרתן החברות מנסות להבטיח את המשכיותן. האידיאולוגיות הם מבנים יציבים מאוד בתודעת בני האדם וקשה לאדם לעזוב אידיאולוגיה אחת ולעבור לאחרת ולכן גם מעבר כזה הוא נדיר. במילים אחרות: האידיאולוגיה מפקחת על התנהגות האדם אך האדם אינו מפקח על האידיאולוגיות שלו. היו שהבהירו את התופעה באנלוגיה לדת: יסוד האמונה הוא שמסביר את הנאמנות לאידיאולוגיה, אך נשאלת השאלה מדוע האידיאולוגיה נתפשת כאנלוגית לדת על אף שהאדם בוחר בה ואינו נולד לתוכה. לשם כך צריך להבין מה מייחד את האידיאולוגיה ממערכות הכרה אחרות. מה מייחד את האידיאולוגיה ממערכות ההכרה האחרות: כל מערכת הכרה פועלת באמצעות כישורים נפשיים ורוחניים אחרים. יתר מערכות ההכרה הן ראשוניות ומובחנות זו מזו [תוספת שלי: אולי אפשר לומר שההבחנה היא עד כדי מוחית-פיזיולוגית]. האידיאולוגיה היא מערכת הכרה הנוצרת מצירוף של אופני חשיבה מכל מערכות ההכרה האחרות לשם יצירת אופן חשיבה חדש: דיאגנוזה – מה יש?; רכיב אסכטולוגי [מה שיורם הרפז מכנה רכיב אוטופי] – מה ראוי שיהיה?; חשיבה אסטרטגית – מה לעשות כדי להפוך את הדיאגנוזה לאסכטולוגיה?; הגדרת הציבורים של האידיאולוגיה – על ידי מי תוגשם האידיאולוגיה? בשביל מי תוגשם האידיאולוגיה? רכיבים אלה קיימים גם מחוץ לאידיאולוגיות, אך כשהם חוברים יחדיו הם יוצרים אידיאולוגיה ואז גם כל אחד מהם מאבד את תכונותיו המקוריות. כל ארבעת הרכיבים מושפעים ומשפיעים זה על זה ואינם מתקיימים בנפרד כפי שהם מתקיימים מחוץ לאידיאולוגיה. זהו מבנה שעמיד בפני שינויים. אם אחד הרכיבים משתנה – משתנית האידיאולוגיה. התלכדות הרכיבים נעשית על ידי הלשון האידיאולוגית הכוללת מטפורות אידיאולוגיות ומשפטים פרה-תיאורטיים המציגים הערכות כעובדות. בני אדם בוחרים באידיאולוגיות במצב של קונפליקט, היינו עליהם לבחור בין אידיאולוגיות שונות. ככל שהקונפליקט של הבוחר הוא יותר מאיים ומלווה ביותר חרדות – נאמנותו של האדם לאידיאולוגיה שבחר היא חזקה יותר, משום שהאידיאולוגיה שבחר "הצילה" אותו מהקונפליקט שבו היה נתון. לכן גם האדם פחות ביקורתי כלפי האידיאולוגיה שבחר והוא אינו מפקח עליה. האדם אינו יכול לחיות ללא אידיאולוגיה אך גם אינו יכול לשלוט בה. מהו המוצא? – המוצא אף הוא מוצא אידיאולוגי. הבחירה האידיאולוגית היא בחירה בין אפשרויות שונות, אך היא אינה נובעת משיקול דעת רציונלי אלא מצורך נפשי והעדפה קודמת. הבחירה מנומקת על ידי רציונליזציה. לפי לם ההכרעות בין הפעולות החינוכיות הן הכרעות אידיאולוגיות, אפילו אם הן מתחזות לפילוסופיה או מדע. ההכרעות בחינוך הן הכרעות אידיאולוגיות בכל רמות החינוך: ברמה המדינית, ברמה הפדגוגית וברמה הדידקטית וברמת הביצוע. מאופי זה של הבחירה החינוכית האידיאולוגית עולה שהיא מהווה צורך של המחנכים ולא של המתחנכים, שכן היא מחלצת אותם ממצוקת אי הוודאות שבה היו נתונים קודם לבחירתם. מצוקה זו אינה מתקיימת אצל התלמידים. אידיאולוגיות העל של החינוך: החינוך אמור לשרת שלושה אדונים בעלי אינטרסים מנוגדים בדרך כלל: החברה, התרבות והיחיד. כל אידיאולוגיה של חינוך היא הכרעה לטובת אחד מן האדונים. מנקודת המבט של החברה על החינוך ללמד את בני החברה למלא את התפקידים השונים שלהם היא זקוקה כעת. חברה מדכאת מחנכת להצדקת הדיכוי וכדומה. מנקודת המבט של התרבות האדם שואף לדעת, בעל יכולת להכרעה מוסרית, בעל רגישות אסתטית ועוד. האדם הוא כזה מכוח התרבות ששואפת לשכלול האדם ולשלמותו. על החינוך ללמד את בני האדם להיות בני תרבות, היינו לפעול על פי ערכים והעדפות ברות הקיימא של התרבות ולא מאינטרסים זמניים של חברה או יחיד. מנקודת מבטו של היחיד על החינוך לטפח את צמיחתו הטבעית של היחיד, את מימושו העצמי ואת הפעלת יכולותיו המיוחדות. האדם נולד אנושי מלכתחילה אלא שיש להוציא אנושיות זו מן הכוח אל הפועל. הנחת הדוגלים באידיאולוגיה זו היא שאם היחיד יממש את עצמו הוא ימלא תפקיד נכון בחברה ויהיה אף בן תרבות. לכל שאלה חינוכית ישנן שלוש תשובות עקרוניות משלוש נקודות המבט המנוגדות הללו, ולכן כל אדם המכריע בשאלות של חינוך חייב לדרג את אדוני החינוך לפי העדפותיו ולהעמיד שני אדונים ככפופים לאחד. שלושת האפשרויות השונות לדירוג מהווים את שלושת אידיאולוגיות-העל של החינוך. אידיאולוגית-על של חינוך: בית דפוס הכרעה בשאלות היסוד של החינוך, שמציינת אותה עקיבות פנימית שמקורה בהעדפת אחד מנתוני היסוד של המצב החינוכי. תחת כל אידיאולוגיית-על מתקיימות תורות חינוך שונות בניסוחן אך דומות במסקנותיהן. כמו כן, ישנן תורות חינוך המנסות לשלב בין אידיאולוגיות-על. לפי לם ניסיונות השילוב אינם מצליחים לא בגלל שהמטרות הן שונות אלא בגלל אי-ההתאמה בין האמצעים המתחייבים מהן. במילים אחרות: המטרות של אידיאולוגיות-העל אינן סותרות אך לא ניתן לשלבם משום שהאמצעים להשגת המטרות הללו סותרים. בהמשך המאמר מעלה לם 12 שאלות שהן שאלות היסוד של החינוך הנובעות מארבעת הרכיבים של מערכת ההכרה האידיאולוגית: 3 שאלות אבחוניות, 3 שאלות אסכטולוגיות, 3 שאלות אסטרטגיות, 2 שאלות בדבר הציבור שבקרבו ובאמצעותו מתבצע החינוך ושאלה מסכמת: מהו החינוך? לאחר מכן מפורטות תשובותיהן של שלוש אידיאולוגיות-העל של החינוך לשאלות אלה. אידיאולוגיית-העל של הסוציאליזציה: בכל התשובות מוכפפים התרבות והיחיד לחברה. קהל היעד הוא כלל הילדים אך באופן דיפרנציאלי שכן יש צורך באנשי מדע וטכנולוגיה, מנהלים, עובדי ייצור, ועובדים מדרג נמוך. מהו חינוך: תפקיד חברתי מכוון (הורים ומורים) או לא מכוון (כל היתר) שנועד להכשיר ילדים לחיים בחברה: התנהגויות, תפקידים כלליים (אזרחות וכדומה) ותפקידים מיוחדים (מקצועיים ומעמדיים). אידיאולוגיית-העל של האקולטורציה: בכל התשובות מוכפפים החברה והיחיד לתרבות. קהל היעד הוא כולם אך החינוך הוא אליטיסטי – כל אחד כפי יכולתו ויש צורך באליטה לשם המשכת קיום התרבות והעשרתה. מהו החינוך: תהליך מכוון שנועד להפוך את האדם מיצור ביולוגי ליצור אנושי-תרבותי. רצוי שהתהליך יתרחש על ידי הפנמה מרצון של התרבות בעקבות הזדהות עם המחנך. אם אין רצון – יש לכפות את התהליך על המחונך, שאם לא כן לא יוכל זה לממש את טבעו האנושי. אידיאולוגיית העל של האינדיבידואציה: בתשובות ישנה התקפה חריפה כנגד החברה והתרבות המדכאות את היחיד. העיקרון המרכזי על פי האינדיבידואציה הוא החירות. התלמיד, מתוך חירות, יתפתח באופן הטוב ביותר ואף יכיר לעומק את יצירות התרבות מרצונו שלו. קהל היעד – כולם. על המחנך להיות הוא עצמו ולא מנהיג (סוציאליזציה) או איש מופת (אקולטורציה). מהו החינוך: ארגון המאפשר לילדים לממש את מלוא אישיותם. מהותו הסרת מכשולים והימנעות מהכוונה. המימוש העצמי אפשרי משום שהאדם הוא חופשי מעצם טבעו. "חינוך" שאינו מקיים את החירות הזו אינו חינוך אלא אילוף. חינוך הוא שחרור האדם מכבלי החברה והתרבות. מבחינה היסטורית, בית הספר העממי הושתת על אידיאולוגיית-העל של הסוציאליזציה והוא יועד לבני העניים. בית הספר התיכון הושתת על אידיאולוגיית-העל של האקולטורציה והוא יועד לבני האצולה. המיון לתפקידים חברתיים נעשה מחוץ לבית הספר: תלמידים שלא למדו כלל, תלמידים שלמדו בבית הספר היסודי ותלמידים שלמדו בבית הספר התיכון. מאוחר יותר החל מאבק לכך ששני המסלולים יהפכו פתוחים לכל השכבות. בבתי ספר אלה שלטו האידיאולוגיות של הסוציאליזציה והאקולטורציה. כעת המיון נעשה בתוך כותלי בית הספר: האקולטורציה השליטה בבית הספר את הערכים של המעמד הבינוני ולכן ילדי מעמד זה הצליחו בבית הספר והגיעו לתפקידים גבוהים יותר בחברה ואילו ילדי המעמד הנמוך למדו להתרגל למצבם הנמוך בבית הספר ובחיים. אידיאולוגיית האינדיבידואציה התפתחה כביקורת לשתי הקודמות. היא חשפה את תפקידן החברתי של הקודמות והציעה מהפכה קופרניקאית: מטרת החינוך אינה לעצב את האדם כך שיתאים לחברה או לתרבות, אלא להפך – החברה והתרבות צריכות להסתגל אל האדם ולשרת את צרכיו ההתפתחותיים. אידיאולוגיית האינדיבידואציה לא מומשה באופן רחב. אידיאולוגיית הסוציאליזציה ואידיאולוגיית האקולוטרציה נובעות מן המשטר המצוי ואילו אידיאולוגיית האינדיבידואציה נובעת מן המשטר הרצוי. אף על פי כן, כאשר בודקים את המציאות רואים שאידיאולוגיות אלה נובעות לפעמים מגורמים הפוכים. מבנה העומק של המאמר:

המאמר הוא מאמר אינפורמטיבי ולא נועד להציג את דעתו האישית של הכותב.

  • תשתית: בחברות מודרניות קיימת ליגיטימציה לבחירה בין אפשרויות שונות של חינוך.
  • הגדרה של מושג: אידיאולוגיה: מערכת הכרה, שבאמצעותה האדם מבין את העולם ובוחר כיצד לפעול בו. אופיה של האידיאולוגיה: יציבותה, היותה מפקחת על האדם ולא להפך. מה המייחד את האידיאולוגיה ממערכות הכרה אחרות: היותה צירוף בל-יינתק של רכיבים מיתר מערכות ההכרה: דיאגנוזה, אסכטולוגיה, אסטרטגיה והגדרת הציבורים.
  • העלאת בעיה: האדם חייב אידיאולוגיה אך אינו יכול לשלוט בה. לפי לם ישנו מוצא אך אף הוא אידיאולוגי. לא ברור אם בהמשך המאמר לם מתאר את המוצא.
  • תיאור של שלוש אידיאולוגיות-העל של החינוך. אי-ההתאמה בין האמצעים להגעה למטרות כל אחת מן האידיאולוגיות.
  • 12 שאלות היסוד של החינוך.
  • תשובותיהן של שלוש אידיאולוגיות-העל של החינוך.
  • סקירה היסטורית של שלוש אידיאולוגיות-העל.

שיחה על המאמר בין יורם לצבי לם – מאידיאולוגיה כחינוך לחינוך כאידיאולוגיה

חשוב להכיר בכך שאידיאולוגיה זו מערכת הכרה אי-רציונלית. אין אפשרות לחיות בלי אידיאולוגיה אך חשוב שהיחס כלפיה יהיה ביקורתי ולא דבקות קיצונית. כל תורת חינוך היא אידיאולוגיה, כלומר שעונה על הכרעות אי-רציונליות ועל העדפות ערכיות שרירותיות. בתורת החינוך, ככל מבנה אידיאולוגי אי-רציונלי, יש השפעת גומלין בין מרכיבי האידיאולוגיה: אסכטולוגיה, דיאגנוזה, אסטרטגיה וקולקטיב. במיוחד זו האסכטולוגיה המשפיעה על הדיאגנוזה ועל האסטרטגיה. לפי לם: לא ניתן לכונן הרמוניה בין שלוש אידיאולוגיות-העל של החינוך. יורם שואל: האומנם כך? לם מודה שישנן אידיאולוגיות אקלקטיות שנוצרות מצירוף של שנים או שלוש אידיאולוגיות-על ולמעשה רוב תורות החינוך הן אקלקטיות. יורם אינו מסתפק בכך, הוא מעוניין לדעת האם ניתן ליצור הרמוניה דיאלקטית בין אידיאולוגיות-העל של החינוך ומציע ליצור סינתזה דיאלקטית, מורכבת ולא אקלקטית: היחיד, החברה והתרבות מתהווים הדדית כשהם נפגשים ואין הבחנה חדה בין יחיד לבין חברה ותרבות. לם משיב: הבעיה ליצור התאמה בין שלוש אידיאולוגיות-העל היא בכך שהן סותרות זו לזו באמצעים להגשמתן. "המדיום הוא המסר" ולא ניתן לחנך לחופש אם כופים נוהגים חברתיים או תכנים. אבל, מציע יורם, אם שלושת אדוני החינוך ארוגים זה בזה באופן דיאלקטי, ניתן אולי ליצור אמצעים שאינם סותרים את המטרות. לם מסכים שהיחיד מתהווה במפגשו עם תרבות, אלא שהמפגש יכול להיות שונה על פי כל אחת מאידיאולוגיות-העל: תרגול מנהגים (סוציאליזציה), הזדהות עם דמויות (אקולטורציה), או התנסות (אינדיבידואציה). לם טוען שהרמוניה דיאלקטית אינה אפשרית בתחומו של מוסד חינוכי אחד. אם כל תורת חינוך היא אידיאולוגיה אי-רציונלית שאינה ניתנת לאימות או הפרכה נשאלת השאלה: "האם אין דרך רציונלית להכריע בזמן אמת, ולא רק מפרספקטיבה היסטורית, בין אידיאולוגיות מתחרות?" (עמ' 263 בספר) לם משיב: אין דרך להכרעה עקרונית, שכן בכל אידיאולוגיה הרצוי מתערב בניתוח המצוי. יורם מעיד שצבי לם נוטה לכיוון האינדיבידואציה מן השיקולים הבאים: הגיון זה משרת את ה"לקוח" האמיתי של החינוך; משקף את האינטרס הפנימי של החינוך; האינדיבידואציה היא הסוציאליזציה הטובה ביותר עבור חברת הידע הדמוקרטית; מטפח הנעה פנימית ללמידה.

Advertisement